מכתב לאלוהים
סיפור פצצה ראיתי מוות
שושלת משפחה קורות חיים

שושלת משפחה

אבא – מאיר ואמא – פולט לבית…………..

אביו של דינה, מאיר , נולד בעיר רבט במרוקו ב-1938. בגיל 19 מאיר עלה ארצה והתחיל לעבוד בקרן הקימת. ידיו טובות, עינו חדה, כל שהוא קודם לנהל גם פרויקטים. כעבור שנתיים הוא נושא לאישה את פולט, עולה חדשה ממרוקו, והיא רק בת 13 שנים. בימים ההם עוד היתה מסורת בעדות המזרח להתחתן בגיל צעיר מאד.
הפרנסה בארץ בשנות 1950-1960 דחוקה – המוני עולים מציפים את המדינה החדשה, שבקושי עומדת על הרגליים – מדינה ללא פיתוח כמעט, מדינה כמעט ללא אוצרות טבע, ולמעלה מחציה מדבר ושממה, וחציה הולכת ונבנית על ידי עבודת כפיים של אנשי מושבים וקיבוצים, ועל ידי עולים בקבוצות עבודה יומית העוסקים בייעור, בניית כבישים, ובתים לאוכלוסיה שהכפילה את עצמה בן לילה, עם העליה ההמונית שלאחר קום המדינה. מסחר ימי – בחיתוליה. צבא וצי – בהתארגנות, ממשלה שמפלסת דרך בעזרת תרומות של יהדות אמריקה העשירה, ומקבלת בהכנעה תכתיב שמייסר ומעורר סלידה – והוא – קבלת פיצויים מגרמניה, בעקבות רצח העם היהודי במלחמת העולם השניה, בידי הנאצים.

בצד החברתי, מדינת ישראל כולה מרקחה, כאשר עולים/פליטים מאירופה – אשכנזים – נפגשים לראשונה עם העולם / הפליטים מארצות ערב וצפון אפריקה – הספרדים. במבט לאחור, אפשר לתהות איך המדינה שרדה – איך היא התקדמה בכחות על-טבעיים, מתוך אמונה ועבודת כפיים. המדינה זקוקה לבתים לאזרחים החדשים, בנייה לתעשייה, לדירות-מגורין. המדינה זקוקה גם לשיקום ובנייה לאחר אלפיים שנות נטישה ועזובה. המדינה מתאוששת ממלחמה קשה, מלחמת העצמאות, שבה הותקפה על ידי 5 ארצות שכנות, חמושות היטב, ואילו ליהודים, לא היו כלים כמעט בכלל, ומה שהגיע למען ההגנה וההצלה מפני פלישת האויבים, היה מעט מאד. מה שהציל את עם ישראל בארצו דאז – רוח העם, האמונה, הלב האמיץ, ההשתדלות העל-טבעית. מסירות הנפש של העם כולו. צריך לזכור שהגיעו למדינה החדשה גם פליטי מלחמת העולם השניה, יהודים ששרדו מחנות עבודת כפייה ומחנות ריכוז והשמדה. מצבם הפיזי, והחומרי היה בכי רע. ונוסף על כל אלה – הצורך לספק בתים ועבודה וחינוך לעליה ההמונית.

לגבי היהודים בארצות המערב העשירות, לא היו סימנים לעלייתם בעתיד הנראה לעין – ובאמת לא הגיעו בשנים האלה. תמיכה כן הגיעה,

יהדות מרוקו, עירק, סוריה, וכו' – הגיעו בחוסר כל, וגורשו מארצותיהם על לא עוול בכפם, מלבד היותם – יהודים. – קרוביהם של הציונים בארץ ישראל.

ובתוך המרקחה הזו, מאיר היה צריך לאזור עוז, ולמצוא עבודה שתביא פרנסה לחיי משפחתו. הוא הגיע לרמה של קבלן עבודה וזה הצריך את העדרותו מן הבית במשך ימי החול. גבורתה של פולט, לגדל ילדים בתנאים של אז.
.
פולט הינה בת יחידה לאמה, סימי, שהיתה ידועה כאחת הנשים היפות של מרוקו. הויזר (סגן למלך) של מרוקו ראה אותה וחשק בה. בעת שהיא התגרשה מבעלה, נודע לסגן המלך, והוא מיד חטף אותה, ונשא אותה לאישה. לא היה מה לעשות כנגד – היא נכנעה, ונשארה בתוך חוג האצולה השלטונית במרוקו,

מנישואים אלה של סימי והויזר, נולדה פולט ובעודה קטנה, הסבתא חנה רצתה שנכדתה תגדל בין יהודים, וחיפשה דרך להציל את פולט מהמעגל הסגור שבו חיתה בתה סימי. לסבתא חנה היו אז 7 ילדים משלה, וביוזמה אמיצה, היא לקחה את הנכדה פולט והחביאה. בהמשך חנה שלחה את פולת לבי"ס אליאנס בצרפת, שם חיתה פולט בפנימייה במשך שנתיים, ללא משפחה תומכת, עד שחנה בעצמה הגיעה עם כל ילדיה, ואספה את פולט וכל המשפחה עלתה ארצה. בהגיעה לארץ, פולט הלכה לעבוד בקטיף תפוזים, בחורשות הקק'"ל. שם פגשה את בעלה לעתיד, מאיר המנהל. כעבור זמן קצר הם התחתנו, והתישבו במושב שריגים ע"י בית שמש.

דינה נולדה ב-1959, שנה אחרי נישואי אימה. דינה הבכורה בין 6 הילדים שנולדו לפולט ומאיר.

בינתיים, במרוקו, סימי המשיכה לחיות בתנאים שנכפו עליה, חיי עשירות, מסובבת משרתים ומשרתות, בתוך האצולה המרוקאית. עברו כמה שנים ואז כאשר נפטר בעלה, הויזר, סימי הבינה שהיא יכולה להשתחרר ולחזור לשורשיה. תוך זמן קצר היא עלתה ארצה, והגיעה למרכז קליטה, תוך שהיא אוחזת בידיה בובת ענק, מתנה לבתה פולט.

פולט נסעה בליווי בעלה, לפגוש את אמה במרכז הקליטה. אימה נפרדה מפולט כאשר פולט עוד היתה ילדה קטנה, ובהגיע האם ארצה, חשבה למצוא נערה צעירונת ובצפיה מרגשת, חשבה לשמח את בתה הקטנה במתנת בובה מרשימה. אך פולט חצי בצחוק, חצי בבכי אמרה לאימה, – "אמא – אני כבר לא ילדה, אני עצמי אישה נשואה, ויש לנו 6 ילדים!!"

בכורות –מקבלים כחות כפולים

הרוח של ביאנקיני

הרוח של ביאנקיני מלאה ברוח של סבתא חנה, ברוחו של האבא שנתן לדינה הכי הרבה כוח, גם הוא היה בעל אמביציה חזקה ולקח סיכונים.

מצעירותה דינה לא יכלה לשבת, מספרת האם, היא הייתה פעילה כל הזמן, אפילו לא פחדה לעבוד כמו גבר, מילדות המנהיגות שלה בלטה גם בבית הספר.

אבא ידע שיום אחד דינה תגיע לדבר גדול, היא כל הזמן חיפשה להתקדם, לא פחדה, כשהיא פתחה את המסעדה ביאנקיני בירושלים היו לה דירות שהיא מכרה ללא פחד כדי לקדם את המסעדה. היא לקחה סיכון כדי לתת לעסק סיכוי. אין בה פחד, ואין מחסום שעוצר אותה או מכשול שלא תדחוף או תעבור מעליו. זה באופיה, אף שהיא נפלה היא קמה על הרגליים והחלה הכל מחדש.

כוח העשייה של דינה, והאמביציה שלה, האמון בחיים והאומץ שלה הם שחוללו את הכפר הזה. דינה שואפת לדברים טובים, אין בלבה הפליה בין אנשים זה כפר של אהבת הזולת, שמאפשר דו קיום, ושלום, זה כפר בשאיפה רוחנית ואקולוגית, להטיב עם האדם החי והסביבה.