מכתב לאלוהים
סיפור פצצה ראיתי מוות
שושלת משפחה קורות חיים

ראיתי מוות

המחבל מגיע למועדון של דינה
באותה תקופה דינה מנהלת מועדון בילוי לצעירים ירושלמיים במרכז העיר, וחווה דאגה מתמדת בדממה. דינה דוגלת בזהירותה. הוראותיה חוזרות ונישנות לעובדי המטבח והמלצרים – ולשומר בכניסה, לקראת פתיחת המקום מדי ערב. דינה דורשת עירנות.
דינה רוצה להוכיח כי שני העמים צריכים ויכולים לחיות זה לצד זה, בשיתוף פעולה לטובת הכלל, ובדרכי שלום.

דינה מדגישה לחמשת עובדי המטבח הערבים של המועדון: "תתרכזו בעבודתכם, ואל תתבלטו. אל תריבו ואל תקימו צעקות ומהומה ביניכם." לאיש השומר בכניסה דינה גם מזהירה: "הבידוק בכניסה שגרתי אבל קפדני. אף אחד לא עובר ללא בידוק תיק ואין להכניס כלים קרים או חמים (אקדח, סכין, וכד'). גם מבקרים שמוכרים לך מתוך שהם תמיד מופיעים – כולם עוברים בידוק בכל פעם שהם נכנסים, ללא פשרות."

ערב אחד, סוף שבוע, ועיניה של דינה תרות סביב. גם הערב הקהל הירושלמי כדרכו – שמח, מנומס, ללא נטיות לשכרות ואלימות. ונדחסים כ-200 חבר'ה, לבילוי עם החברים הטובים, סביב השולחנות. כאשר תרמילי הגב שלהם נערמים בפינות האולם. אוכלים, שותים, ובמועדון כולו, גלים גלים של קולות, שיחות, הערות, צחוקים, מצב רוח טוב.

עיניה תרות סביב, ודינה מזהה אחד אחד את פניהם של באי המקום הנאמנים, ועוקבת אחר כל אדם חדש, לראות אם האדם הזה מתאים ורצוי באווירה של המועדון. קצת צפוף כאן, וירושלמים באים לא כדי להשתכר ולשבור, אלא עבור הבילוי ביחד. אמנם תוסס, אבל לא עובר גבולות. לפתע, דינה שמה לב שמישהו מסתובב בין השולחנות, כאילו מחפש חבריו, או מקום פנוי לשבת. והוא פנים מוכרות, ולפתע כל חושיה מתחדדים. זה לא בחור שבא לבילוי. עוברת עליה צמרמורת מתוך הבנה פתאומית – הצעיר הזה מחבל.

כל חושיה זועקים לה בליבה – "זהו מחבל. הצעיר הזה בא להרוג את כל הילדים שיושבים פה!" הבהלה הראשונית מפנה מקום לחשיבה ותחושה שהסכנה עולה וגוברת בכל רגע נוסף של עמידה במקום . "מה לעשות?" הרי הצעיר הזה נכנס למקום לאחר בידוק בכניסה. וידיו ריקות. מחשבה עולה – "תרגעי דינה, את הוזה!" אבל לא! קולות פנימיים זועקים כנגד: "לא ולא! זהו מחבל וודאיי!!!. עיניה תרות אחרי תנועותיו. זאת לא הפעם היחידה שהוא נכנס למקום, היו ביקורים חטופים קודמים, אבל דינה בטוחה שהוא 'לא משלנו'. זה מחבל!

לפתע הוא פונה לשרותים, ושוהה שם הרבה מעבר לזמן הנחוץ בשביל מקום כזה – אין בשרותים אלה אלא כלים סניטריים, והמקום קטן מכדי לנהל שם שיחות. אה! קול פנימי מנהל איתה המשך מחשבה-שיחה, הנה הוא יוצא סוף סוף – אבל מה זה? יש לו חבילה ביד – אבל הוא נכנס למועדון בידיים ריקות – מה זה? אוי! החלון! מישהו העביר לו פצצה דרך החלון של השרותים!!!"

דינה שוב נחרדת, מזועזעת, מנסה לחשוב באופן קריר וצלול. למרות שהיא מתחלחלת מפחד. ואז דינה פשוט ניגשת ל"מחבל." באופן תקיף, ובמבט ישיר אל פניו, היא שואלת "מה זה – מה יש בשקית הזאת?"
"שום דבר, גברת, רק ביגוד" והוא פותח את השקית ומחזיק חזק בידיות השקית, מה שמונע ממנה להרימה. מבט חטוף פנימה והנה – בגדים. אבל לבה לא ישקוט. דינה ממשיכה לעקוב אחר תנועותיו באולם המועדון, ולפתע, ליד דלת היציאה, הוא נעלם. דינה לא נרגעה. בקדחתנות מחטטת ומחפשת בין התרמילים והתיקים של החבר'ה בפינות האולם – בטוחה שאותו צעיר השאיר את השקית החשודה בין החפצים של האורחים.
אולי שם בפינה. והנה –"השקית כאן!" – תחובה בין החפצים של החבר'ה. בשנייה, בתחושה ש"אין זמן" דינה תופסת את השקית, ומיד מגלה כי היא כבדה מאד – לא מדובר בבגדים אלא פצצה של כמה קילוגרמים טובים, מוסווים מלמעלה בכמה סמרטוטים.

אינסטינקט של אמא. דינה מבינה שאסור לזעוק ולנסות לפנות את האולם מכמות כזאת של אנשים ללא פגיעה בהם. פינוי בבהלה יכול לגרום אפילו למותם ופציעתם של רבים. אוחזת בשקית הכבדה, דינה מפלסת דרכה החוצה, בדחיפה מלטפת, ובמילמולי סליחה לכל מי שלא זז מספיק מהר לפנות לה מקום. כולה רועדת, דינה מניחה את השקית ברחוב, כמטר בלבד מהגלגל הקדמי של הג'יפ שלה החונה מול הכניסה. דינה ממהרת לתת הוראה לממונים העוזרים במועדון – שלא לתת לאף אחד לצאת מן האולם, בשום תירוץ. דינה מוציאה בידיים רועדות את המפתחות- לאוטו, בכוונה לחסום את הכביש עם הג'יפ. אבל החרדה פוגעת בתיפקוד – במקום לעשות רברס, הג'יף קופץ קדימה – ודינה בולמת בשניה לפני שהגלגל נוגע בשקית.

"קרירות דינה, קרירות!" דינה מתחננת לעצמה – "את חייבת לפעול באופן מחושב, קריר, עניני. אין זמן!" ומיד דינה מחייגת למשטרה לשלוח חבלן לפירוק החבילה. הם שמעו אישה היסטרית, אבל המסר נקלט. השוטר מגיע, לבדוק, נרתע לגלות ש"יש" ומיד קורא לגיבוי ולחבלן, ותוך כדי הזמן הזה, עד לפיצוץ המבוקר של החבילה, דינה עוד טרודה ומנסה לתפוס פיקוד על הדברים סביב. הרי הבנין ישן – שמא יקרוס כאשר יתפוצץ המטען. אבל השוטרים לא רוצים לשמוע לעצתה להוציא את האורחים שלה דרך חלונות אחוריים במועדון. ודינה מפחדת שמא יש עוד מטענים בפנים – וכמובן – שהיא צופה לאפשרות של עצירת העובדים הערבים שעובדים אצלה – שמא חקירתם בלחץ תוביל לאלימות מיותרת, והעלבון "תגרום להוספת עוד כמה ערבים צעירים לשורות אויבי ישראל." מיד דינה אוספת את פועליה ומוציאה אותם בתוך החשיכה לחכות לה בגן העצמאות הקרוב. מעוצמת הפיצוץ המבוקר, נופצו חלונות בכל האיזור הקרוב. במועדון עצמו איש לא נפגע מלבד בחורה אחת שהתעלפה מעוצמת הרעש והרעד המתלווה.

כעת על דינה להתמודד מול שאלות וחקירות המשטרה והשכ"ב. היא מזהירה שלא לתקוף את עובדיה, אלא לנקוט בדרכי נועם בבדיקותיהם. דינה רואה בעובדי המועדון צוות מסור ונאמן, והיא בטוחה שלא היו להם קשר לאותו מחבל, שהרי לו היה קשר כזה, הם היו מתחמקים מעבודתם באותו הזמן ובורחים בעוד מועד מן הזירה. עובדה זו כבר חיזקה אצלה את האמונה שעובדיה לא יזמו ולא היו קשורים כלל וכלל במעשה.

בשבוע שלאחר מכן, דינה לא הסכימה לפתוח דלתות המועדון לכל מי שביקש להיכנס. היא לא רצתה צפיפות קהל. והשומר שלח את עודפי הבאים למידרחוב. באותו ערב, התפוצץ שם בית קפה מלא נוער וביניהם חברים החוגגים יום הולדת לחבר. ההרג, הפציעות הקשות גרמו לדינה מהפך בלב. וכך הגיעה דינה לעמוד מול נופי ים המלח.