מכתב לאלוהים
סיפור פצצה ראיתי מוות
שושלת משפחה קורות חיים

קורות חיים

יסוד המשפחה בישראל. מאיר ופולת

רקע היסטורי: ישראל בשנות ה-50-וה60 במאה העשרים.
הפרנסה בארץ בשנות 1950-1960 דחוקה – המוני עולים מציפים את המדינה החדשה, שבקושי עומדת על הרגליים – מדינה בראשית פיתוחה, מדינה כמעט ללא אוצרות טבע, ולמעלה מחצייה – מדבר ושממה, וחצייה הולכת ונבנית בעבודת כפיים של עולים בצד אנשי היישוב. בני המושבים והקיבוצים זוכים להכין ירק ופרי, דגים ובשר, לאוכלוסיה המכפילה את עצמה כל העת, עם עלייתם של פליטים יהודים רבים ממגוון ארצות. בשנות ה-50 עדיין יש צנע, ולאט לאט המצב משתפר ולא חסר מזון במדינה.

הכשרת הקרקע, ייעור, וסלילת דרכים מבוצעים בעזרת העולים החדשים, המועסקים על ידי הקק"ל.
למרות קשיים כלכליים וחוסר תשתיות המדינה הצעירה לא מונעת עליית המוני היהודים שעולים אליה בשנות ה50-60. המסחר הימי פעיל – בזכות פיתוח והתרחבות תעשייה וחקלאית המאפשרות ייצוא. גם ענף התיירות. מתפתח, וצה"ל הולך ומשתכלל, והעם לומד שפתו העתיקה מהילדים הקטנים שלו, והממשלה בונה תשתיות בעזרת תרומות של יהדות אמריקה העשירה. זה לא מספיק למדינה שבונה הכל מאפס. בהכנעה ובתכתיב מייסר ומעורר מחלוקת במדינה מחליטה הממשלה לקבל פיצויים המוצעים מגרמניה, בעקבות רצח העם היהודי במלחמת העולם השניה,

בצד החברתי, מדינת ישראל בשנות ה-50 כולה מרקחה, כאשר אנשי היישוב הישן נפגשים עם הפליטים שורדי השואה מאירופה, ועם הפליטים מארצות ערב – הספרדים, והתימנים, ובכופר ראש המשולם על כל עולה – המוני יהודים מרומניה. קליטתם לא פשוטה ומלווה בכשלים וקשיים רבים – דיור נאות, לימוד השפה, חינוך, שילוב תרבותי – מקומות תעסוקה – ולקויים במתן שרותי בסיס אלה משאירים צלקות רגשיות-חברתיות בעם ישראל לכמה דורות. במבט לאחור, אפשר לתהות איך המדינה שרדה – איך היא מתקדמת ומצליחה? נראה שמדובר לא רק במסירות נפש ובכח האמונה אלא בברכת שמיים. עם ישראל כובש השממה בכלים מועטים, ובעבודת כפיים. המדינה זקוקה לבתים לאזרחים החדשים, בנייה לתעשייה, ובשנות ה-50 אין לה מספיק מלט!! על אף כל המכשולים והקשיים, המדינה הולכת ונבנית. נחוצה הכשרת קרקע לחקלאות, ותכנון כפרים וערים חדשים. הארץ זועקת לשיקום ובניה לאחר אלפיים שנות נטישה ועזובה. המדינה מתאוששת ממלחמה קשה, מלחמת העצמאות, שבה הותקפה על ידי 5 ארצות שכנות, חמושות היטב, ואילו ליהודים, לא היו כלי מלחמה כמעט בכלל, ומה הגיע למען ההגנה וההצלה? יהודים קנו כלי מלחמה בסתר, ביד שניה משארית כלי המשחית של מלחמת העולם השניה – ובאלה, זוכים להדוף פלישת האויבים. ומעל הכל, מה שהציל את עם ישראל בארצו דאז – רוח העם, האמונה, הלב האמיץ, ההשתדלות העל-טבעית. מסירות הנפש של העם כולו.

המלחמה בין ישראל ושכניה ב1948-49, הסתיימה רשמית בהסכמי הפסקת אש, אך ישראל לא זכתה לשלום ולפיוס עם ארצות ערב. במשך תקופה ארוכה המדינה סובלה מחתירות מסתננים רוצחים ומגניבות ציוד ותוצרת השדות. ולמרות הכל, היא ממשיכה ובונה, קולטת עליה, מארגנת חינוך, מגורין, עבודה, ומחדשת את החיים היהודיים בארץ ישראל.

לגבי היהודים בארצות המערב העשירות, לא היו דחפים לעלייה – לה חל גירוש ולא צורך בבריחה. אבל המצפון היהודי, ואיכפתיות לאחיהם, מביאה לתרומות לחיזוק ולקיום וקידום כל המפעל הציוני.
יהודי מרוקו, עירק, סוריה, לבנון, מצריים, מגיעים ארצה בחוסר כל, לאחר גירוש מארצותיהם על לא עוול בכפם, מלבד היותם – יהודים. – ובגירושם מארצות מוצאם – לא ניתן היה להוציא רכוש וכסף.
למעשה, רוב העולים למדינת ישראל מאז מלחמת העולם השניה, ועד בכלל, מגיעים ללא אמצעים.

תולדות משפחתו של ההורים של דינה דגן
אביו של דינה, מאיר, נולד בעיר רבט במרוקו ב-1938. בגיל 19 מאיר עולה ארצה ומתחיל לעבוד בקרן הקימת. ידיו טובות, עינו חדה, והוא יקודם לנהל גם פרויקטים. כעבור שנתיים הוא נושא לאישה את פולת, עולה חדשה ממרוקו, והיא רק בת 13 שנים. בימים ההם עוד היתה מסורת בעדות המזרח להתחתן בגיל צעיר מאד.

ובתוך המרקחה הזו במדינה הנלחמת על קיומה הכלכלי והחברתי, מאיר מוצא עבודה שתביא פרנסה לחיי משפחתו. כקבלן בנייה של ישובים חדשים. עבודה זו מחייבת היעדרותו מן הבית במשך ימות החול. נציין את גבורתה של פולת, בגידול בניה בשמחה בתנאים של אז.

תולדות משפחת האם במרקש.
סבתא סימי התחתנה בגיל צעיר, ונולדה לה בת, פולת. סימי היתה ידועה כאחת הנשים היפות של מרוקו, ולאחר גירושיה, סגן המלך, הבחין בה, חשק בה וחטפה ולקח אותה לאשה, בעל כורחה. לא היה מה לעשות כנגד – היא נכנעה, ונשארה בתוך חוג האצולה השלטונית במרוקו,

סבתא רבא – חנה היתה אשה בעלת יראת שמיים, ותעוזה. היו לה ולבעלה הרב יעקב אלול, שבעה ילדים.בסבתא חנה לא היססה – היא רצתה שפולת, נכדתה היהודיה תגדל בין יהודים, וחיפשה דרך למלט את נכדתה פולת הצעירה מהמעגל הסגור שבו חיתה בתה סימי. ביוזמה אמיצה, סבתא חנה לקחה אליה את הנכדה פולת והחביאה עד שהצליחה לשלחה לחוף מבטחים – לבי"ס אליאנס בצרפת. הילדה פולת שהתה בפנימייה של ביה"ס במשך שנתיים, ללא משפחה תומכת קרובה, עד שחנה בעצמה הגיעה עם כל ילדיה, ואספה את פולת וכל המשפחה עלתה ארצה. חנה, התאלמנה בגיל 30 ועבדה לפרנסת משפחתה עוד במרוקו, בתור מנהלת האחראית על 400 עובדים במפעל טקסטיל שתפר בגדי צבא לחיילי צרפת. לאורך כל השנים, חנה גידלה בכבוד את כל בניה ואת פולת בכחות עצמה. בהגיעה לארץ, פולת הלכה לעבוד בקטיף תפוזים, במטעי הקק'"ל. שם פגשה את בעלה לעתיד, מאיר המנהל. כעבור זמן קצר הם התחתנו, והתישבו במושב שריגים ע"י בית שמש.

משפחה צעירה – מאיר ופולת בונים בית
דינה נולדה ב-1959, כשנה אחרי נישואי הוריה. לדינה הבכורה יש 5 אחים ואחיות שנולדו אחריה.
דינה נולדה במרכז הדסה שהיה אז בכיכר הדוידקה בירושלים. הלידה היתה קשה ודינה נולדה במשקל של קילו ועשרים גרם. בימים ההם הרופאים לא נתנו סיכוי טוב לפגים כה קטנים אך דינה שרדה וגדלה. כעבור זמן המשפחה קיבלה דירה בקרית מנחם, ירושלים. דינה קיבלה את השם דומיניק, בלידתה, אך מנהל ביה"ס הדתי שבו החלה לימודיה קבע כי היא תיקרא דינה, ולא תשתמש בשמה הצרפתי. כאשר המשפחה עברה לירושלים, דינה המשיכה את לימודיה בביה"ס החילוני הקרוב לביתה החדש.

דינה היתה בת 8 כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. אביה יצא למילואים, ונפצע קשה בעת שהוא הגן בגופו על מפקדו. מאיר, אביה של דינה, היה איש עקרונות וכבוד עצמי. הוא ביקש שצה"ל ישלם לריפוי הפציעה הקשה בפניו ובשיניו ומענק נכות סירב לקבל. בתקופת החלמתו הארוכה, לא היתה לו אפשרות לעבוד למחיית ביתו, והיתה זאת תקופה קשה למשפחה. החלים האב – חזר לעבודה. על הצלת חיי מפקדו מאיר קיבל אות הוקרה של צה"ל. מאיר חינך את משפחתו לעמול ולעמוד בכבוד, בכל מצב, והיה למופת בעיני ביתו ביחסו לחיים. הוא הזהיר את בני ביתו לבל יישברו בעת צרה והוא עצמו היה מחזיק את

פולת נשואה ואם לילדים, בה בעת שאמה סימי, לא זוכה לראות את בתה במשך השנים וממשיכה לדור במרוקו, בתנאים שנכפו עליה, בתור אשת סגן המלך, – חיי עשירות, מסובבת משרתים ומשרתות, בתוך האצולה המרוקאית. כאשר נפטר בעלה, סגן המלך, סימי מבינה שהיא יכולה להשתחרר ולחזור לשורשיה. תוך זמן קצר היא עולה ארצה, ומגיעה למרכז קליטה, תוך שהיא אוחזת בידיה בובת ענק, מתנה לבתה פולת.

פולת נסעה בליווי בעלה, לפגוש את אמה במרכז הקליטה. אימה נפרדה מפולת כאשר פולת עוד היתה ילדה קטנה, ובהגיע האם ארצה, חשבה למצוא נערה צעירונת ובצפיה מרגשת, חשבה לשמח את בתה הקטנה במתנת בובה מרשימה. אך פולת חצי בצחוק, חצי בבכי אמרה לאימה, – "אמא – אני כבר לא ילדה, אני עצמי אישה נשואה, ויש לנו ילדים!!"

דינה מרגישה שהיא שואבת את כחותיה לעשייה מההורים האמיצים, ובמידה גדולה מהמסרים החינוכיים והמוסר של אביה. הבניה של ביאנקיני הינה שאיבה של כחות אלה במישרין. דינה מספרת שבעת שישבה שבעה על אביה, שאלו אותה חבריו של אביה מה הביא אותה דווקא לחוף צפון ים המלח, והיא ענתה שחיפשה מקום לבנות דבר חדש, מקום של שלווה, ומקום המתאים למיפגש לפיוס ולשלום. ואז גילו לה המנחמים פרט מחיי אביה שהיא לא ידעה: אביה בתור קבלן בנה את קליה, ואת בית הערבה, ואת אלמגור הסמוכים. בית הכנסת המפואר בביאנקיני קרוי על שם אביה של דינה.