מכתב לאלוהים
סיפור פצצה ראיתי מוות
שושלת משפחה קורות חיים

סיפור פצצה

סיפור הפצצה

הכרות עם המחבל

כשהייתי נכנסת למסעדה ביאנקיני לעבודה הייתי סורקת את המקום ורואה את כולם, אפילו שהמקום מלא, אני רואה את כולם.

באותו ערב, כשנה לפני האירוע, המקום היה מלא, ראיתי אותו והוא לא נראה לי, באתי אליו ואני דוברת ערבית, ואמרתי לו, אתה, צא החוצה, הוא קם ויצא והלך.

אחרי בערך חודש הוא עוד פעם בא. לא הייתי במקום וכשהגעתי ראיתי אותו שוב ואמרתי לו בערבית אני כבר פעם הוצאתי אותך נכון, עכשיו גם תצא. הוא אמר לי למה לא עשיתי לך כלום, אני בנאדם ישיר ואמרתי לו שהוא לא נראה לי, הוא יצא אבל הוא נשאר בחוץ.

חברים שלי מהמשטרה הגיעו ופגשו אותו בחוץ והוא דיבר אתם ואמר להם שהוא אוהב את המקום שלי והוא רוצה להיכנס ושהוא גם מוכר נרגילות, הם שאלו אותי למה אני לא נותנת לו להיכנס, האם הוא עשה לי משהו, ואמרתי להם שהוא לא מריח לי טוב.

הם אמרו לי שהם יבדקו אותו במסוף עכשיו ואכן נראה שהכל בסדר, ואמרו לי תני לו להינות. אמרתי להם למה אתם מכריחים אותי לעשות מה שאני לא רוצה, לא בא לי עליו ואני לא רוצה את הכסף שלו ואותו. בסופו של דבר הם שיכניעו אותי והסכמתי להכניס אותו. הוא נכנס ואמר לי שהוא מוכר נרגילות, הזמנתי ממנו נרגילות וטבק, והתחלתי לעבוד איתו. אבל בבטן הרגשתי שמשהו איתו לא בסדר.

כדי לתקן את זה שהוצאתי אותו ושלא תהיה לו טינה כלפי כי העלבתי אותו פעמיים כשהוצאתי אותו, באחד הלילות אמרתי בלבי שאני אוציא אדם נוסף שיראה שגם לישראלי אני עושה את אותו דבר. ישב לא רחוק ממנו איזה פרחח צעיר שהיה עושה בעיות ומפריע למלצריות, באתי אליו ואמרתי לו צא, צא החוצה, בדיוק כמו שעשיתי לאותו סוחר נרגילות, ואמרתי לסוחר תראה, כל מי שמפריע יוצא. עדיין הרגשתי לגביו שמשהו לא בסדר, אף שניקיתי את המצפון שלי.

לאורך כמה חודשים הוא בא והולך, ובדיעבד אני מבינה שהוא אסף מידע מודיעיני, בדיוק מאיפה נכנסים, מאיפה יוצאים, כמה אנשים יש מתי שעות העומס. תמיד הוא היה מדבר איתי בכבוד. כשלושה חודשים לפני המקרה, הוא חדל לבוא, ערב אחד הוא מופיע ואני שואלת אותו בערבית מה שלומך, הבעת פניו הייתה שונה והוא התחיל לדבר אתי על פוליטיקה, חתכתי את השיחה ואמרתי לו, איתי לא מדברים על פוליטיקה, זה מקום של שלום. הוא ראה שאין לו במה אז הוא החליף נושא. לא אהבתי את זה שהוא בא לדבר איתי על פוליטיקה ונדלקה אצלי נורה אדומה.

זאת הייתה תקופה של האינתיפאדה, ואותם בשלושה חודשים שלא ראיתי אותו מתברר שהייתה עבודת שטח מאחורי הקלעים.

יד  הגורל

באותו יום שישי שקרה המקרה, הייתי בבית עם חברות ולא בא לי ללכת לעבודה. חשבתי על כך שהכל מסודר, יש מספיק אנשים במסעדה, ולא ממש צריכים אותי, דיברתי עם הבן שלי שהביע פליאה רבה כי מעולם לא עשיתי כזה דבר.

בדיוק התחיל סרט בטלוויזיה, ולפני כן ראיתי בחדשות שהרסו איזה בניין ברמאללה ובגלל ההתקוממות סגרו את העיר בעוצר וזה נכנס לך בזיכרון לשנייה. אני עם החברות, יש סרט בטלוויזיה, דיברתי עם הפאב, וחילקתי את העבודה, לא אמרתי להם שאני לא באה אלא שעוד מעט אני באה.

בסביבות השעה בעשר, ידיד שלי מתל אביב מתקשר ואומר שהוא בדרך לפאב שלי, הוא מעולם לא היה אצלי, והסכמנו שנפגש שם, וזה ממש היה יד הגורל.

בסביבות אחת עשרה אני ממלאה דלק באוטו מגיע לעבודה אני מחנה את הרכב בכניסה לפאב. מקום גועש באנשים, באותו ערב חגגו שלושה ימי הולדת ומלא צעירים מחכים בחוץ, אני פוגשת את אותו ידיד, ומבקשת ממנו להמתין בבר כי אני צריכה לסדר פה את העניינים. פתאום אני קולטת את הבחור שלא ראיתי אותו שלושה חודשים, ואז אני נזכרת בעניין שראיתי בחדשות שיש ברמאללה והוא גר ברמאללה. ואני שואלת אותו איך יצאת מרמאללה, הסתדרתי הוא אומר, בתגובה יהירה ולא אופיינית.

לא אהבתי את היהירות שלו, באותה שנייה קיבלתי פקודה במוח ואמרתי בלבי, דינה תעקבי אחריו, מכל הפעמים היום החלטתי, הולך לקרות משהו. לא היה לי זמן להתייחס לידיד שבא לבקר אותי. התחלתי לעקוב אחרי אותו סוחר נרגילות; המלצריות באות אלי ואני אחרי הסוחר הזה, עוקבת אחרי התנועות שלו, והמקום היה מלא אנשים, היו המון שקיות עם מתנות שהביאו לימי ההולדת, אני מזיזה ומסדרת, בעודי עוקבת אחרי הסוחר. פתאום אני רואה אותו הולך לשרותים ואני אחריו, והוא לא מחזיק דבר, אני עומדת ליד הפתח של השרותים בעקשנות, המלצריות באות ומבקשות פתרונות לדברים שקורים ואני בכלל בעולם אחר. עוברות חמש שש דקות, ואומרת בלבי מה יש לו, ואחרי שבע שמונה דקות, הוא יוצא מהשרותים הוא רואה אותי, בדיוק באותו מקום שראה אותי כשנכנס לשרותים כמו הייתי מחכה לו.

הוא יוצא עם שקית ניילון ומתחיל ללכת, והוא הולך בצורה שאני לא אוהבת, ואני אחריו ואף אחד לא יודע מה קורה, ואני אומרת בלבי מאיפה השקית הזאת הרי הוא נכנס בלי שקית שהרי אין מה לגנוב בשרותים? אני הולכת בסלאו מושן אחריו ושואלת את עצמי מה יש לו בשקית, ופתאום לא הייתה לי ברירה, לא שלטתי בעצמי אני רצה אליו, תופסת לו את היד ואומרת לו בערבית מה יש לך בשקית, ומבלי להביט בו אני מתחילה לחטט היה שם מעיל בצבע אדום, עם הקפוצ'ון השחור, זה שהיה מחובר למטען, ואני שומעת אותו אומר לי, מה יש לך דינה זה רק הבגדים שלי, פשפשתי בשקית ונתתי לו להיכנס חזרה לפאב, ואני מרגישה שמשהו לא טוב. אומרים שבנאדם יודע שהוא הולך למות, זה בדיוק נכון.

המקום הומה, המלצריות מביאות לי צלחות עם כסף וזה בכלל לא עניין אותי, רק הסוחר מעניין אותי, וכשאני נכנסת אחריו לפאב אני רואה את השקית עם המעיל שמבצבץ מהשקית, ואני אומרת לעצמי וואי הוא שם לי פצצה! מי שומע אותי בתוך הרעש והבלגן, אם לא הייתי בודקת לו את השקית הייתי חושבת שזאת אחת משקיות היומולדת שהזזתי קודם.

אני מחפשת את דמותו והוא לא נמצא. ואז אני לוקחת את השקית, עכשיו אני מרגישה את הכובד ואני יודעת בוודאות שזה פצצה. אי אפשר לתאר את המועדון שהוא מלא באנשים איך תוציאי את כולם עכשיו? אני הולכת עם השקית ופתאום אני מרגישה שטופת זיעה ורואה בדמיוני את הלוויה שלי, את הילדים שלי ואני מגיע עד הכניסה ואני צועקת לברמן שלי תציל אותי! הוא ראה את הבעת פני וחשב שאני נגעלת ממישהו שהקיא, הוא קפץ מהבר וחצה את כל המועדון. כבר לא יכולתי לשאת את השקית אחרי שעברתי את ארבעת חדרי המועדון, ואמרתי לו קח את זה והוא התכוון לזרוק את זה אז צעקתי לאאאאא!!! אנחנו כבר בחוץ ואני יורדת איתו ליד האוטו שלי והנחנו את זה במרתף ליד האוטו.

אמרתי לו שמה שהחזקנו זה מטען נפץ וביקשתי אותו להתחיל לפנות את האנשים, אני רצה מיד לבר, קוראת למלצריות ואומרת להם לא לתת לאף אחד לצאת כי יש מטען נפץ למטה, ואף אחד לא יוצא, פתאום המועדון נהייה בטוח בחוץ נהייה מסוכן.

המשטרה לא מאמינה לי.

אני קוראת לכל הפועלים הערבים שלי ואומרת להם בואו תצאו אתי החוצה, אני מתקשרת למשטרה ואומרת להם היה לי מטען נפץ והוצאתי אותו החוצה, תבואו תצילו אותי, ברחוב ביאנקיני, הם לא לקחו אותי ברצינות כי מי עושה דבר כזה?

אני אומרת לפועלים תלכו לגן העצמאות כי אם יבוא שב"ק הם לא יניחו לכם, אתם לא זזים משם עד שאני מתקשר אליכם כי גם אתם יכולתם למות כמו שאר הצעירים, הם הבטיחו לעזור לי והלכו לגן העצמאות.

אני מנסה להזיז את האוטו מהמטען, כי האוטו מלא בדלק, האוטו לא נדלק, ואני דופקת לאנשים על המכוניות ואומרת לצעירים שעוברים ושבים ברחוב על תעברו מפה יש מטען, אני צועקת ואין מי שיעזור לי, אני המבוגר היחיד כי גם המלצרים כולם צעירים, אני שוב מנסה להתניע את האוטו ורק בפעם החמישית האוטו נדלק, ומרוב לחץ אני כמעת נוסעת קדימה ועולה על המטען ומתעשתת ויוצאת עם האוטו אחורנית במהירות וסוגרת אתו קצה של רחוב אחד כדי שמכוניות לא יבואו, בינתיים הניידת הגיע.

השוטר מגיע ואיפה הוא חונה? במקום שהוצאתי את האוטו שלי. הוא הגיע לבד, נענה לקריאה ההזויה ששמע בקשר, כי מי בכלל מתקרב למטען, והשוטר השני עוד המשיך לכתוב דוחות ברחוב הסמוך. אני תופסת אותו בתוך הניידת וצועקת לו תוציא את האוטו, תוציא את האוטו ודופקת ובועטת לו באוטו, ואז הוא הבין שאולי אני צודקת, ולימים הוא אמר לי שהוא לא ישכח את הצעקה שלי ״זה מטען תצא מפה!״, הוא נוסע אחורנית ומדווח בקשר שיש מטען, המשטרה מגיעה הרובוט מתחיל לבדוק את השקית, החבלן עם האפוד, והם מודים, את צודקת זה מטען רב עצמה, ובסופו של דבר המפכ״ל מגיע ואני אומרת בהתרגשות, אני יודעת מי המחבל ומה שמו, הוא גר באזור רמאללה, הם מסתכלים אלי בחשדנות, ואני מוסיפה ואומרת שאני יודעת גם את מספר הטלפון שלו, פתאום הם מבינים שאני יכולה לעזור להם.

אחרי שהמטען התפוצץ תחת בקרה, ופינו את כל הצעירים, ומפכ״ל אמר לי עשית לי את היום, את השבוע ואת החודש. רק אחרי שמטען מתפוצץ את מבינה את גודל ההרס, אפילו שזה פיצוץ מבוקר, כל  הרחוב מלא בשברים ובזכוכיות מהחנויות שהיו ריקות בלילה.

בינתיים התקשורת הגיע, ובכל מקום צולמתי ודיברתי. ואמא שלי שמעה ברדיו בבוקר דיווח על סיקול הפיגוע במועדון-מסעדה ביאנקיני בירושלים.

ים המלח

אני מגיע הבייתה, חברה אחת הלכה נשארה אחרת לישון אצלי אני מעירה אותה ומספרת לה על אירועי הלילה ואומרת לה אני חייבת ללכת לים להשקיט את העצבים שלי.

אני מגיעה לים המלח לחוף שליד, כל האנשים סביבי, אומרים לי כל הכבוד, ולא מבינים איך ולמה הרמתי את הפצצה, מה זאת אומרת איך הרמת את הפצצה, אנשים במקום שלי ואני לא אגן אליהם?

כל רגע מתקשרים אלי מהתקשורת, ואומרים לי את צריכה לבוא יש לך ראיון עם מפקד המשטרה בירושלים, ואני אומרת עכשיו אני בים המלח. אני רואה שיש לחץ סביב הסיפור, אף שבשבילי הנושא הסתיים, לא קרה כלום, אף אחד לא מת היה מטען, ואני ממשיכה להתארגן למסיבה במועדון שמתקיימת כמו בכל שבוע במוצאי שבת.

אני מגיע הבייתה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל ואני יורדת למועדון ורואה שהכל סגור בסרטים של משטרה, עצרתי את האוטו לפני הכניסה, והכל מסביב מלא במשטרה ובטלוויזיה, קרעתי את הסרטים של המשטרה, ואמרתי הם לא יסגרו אותנו אנחנו ממשיכים,

היום המקום ממשיך לעבוד, ברוך השם, כולם חיים. המפכ"ל אמר לי שהם רק אוספים ממצאים והטלוויזיה מצלמת איך שאני קורעת את הסרטים.

הרבה הורים באו והודו לי שהצלתי את הילדים שלהם, זה היה מאוד מרגש, למחרת היה הרחוב מלא בפרחים, מכל מקום היו ברכות, ומחזקים את ידי, ואני ממשיכה להתארגן למסיבה של הערב.ֿ

תופסים את המחבל

בתוך כל ההמולה סביב התרגשות ההצלה מהמטען, אני עונה לשיחה ממתינה, וזה המחבל בטלפון, כמעט התמוטטתי, הוא אומר לי: מה את עושה בטלוויזיה, ואני אומרת לו אחרי מה שעשיתה אתה מתקשר אלי?

אף שהייתי מוקפת בחברים הרגשתי שאני לא רוצה לא מסיבה ולא חגיגה כי המחבל בוודאי בסביבה אם הוא התקשר אלי.

הודענו למשטרה שהמחבל יצר קשר, והמון אנשי שב״ק מגיעים ואומרים לי שמרגע זה את אוכלת איתנו שותה איתנו העסק עובד רק איתנו, ואנחנו לא ניתן ששערה מראשך תיפגע ואם הוא התקשר, סביר שהוא יתקשר פעם שניה.

לא רציתי לעשות מסיבה ולא כלום, רוחי נפלה, אי אפשר לתאר את ההרגשה שאת מדברת עם מחבל שכמעת הרג אותך עכשיו, בערב אני הולכת הבייתה ואני לא ישנה, אני מדברת על האירוע ואנשים באים אלי הבייתה, ואני לא נרדמת.

בבוקר באים אלי כל השב"ק הבייתה כולם עם מחשבים ומכשירי קשר שלהם חשבתי שאני בסרט. הם אומרים לי דינה עכשיו מתחילה החקירה, מה אתם רוצים? אנחנו רוצים את כל העובדים שלך.

הפועלים – העובדים שלי – מי שלא אשם שלא ישלם.

סיכמתי עם הפועלים שיישארו שם, עד שהמשטרה תצא ואז שיעברו אלי הבייתה ורק שאני אגיד לכם אז תחזרו למסעדה.

כאשר השב״ק רצו לחקור את העובדים שלי, אמרתי להם, כמו שהייתה לי אינטואיציה שהמחבל דווקא באותו יום הולך לעשות לי משהו, אני מרגישה אינטואיטיבית שכל העובדים שלי חפים מכל אשמה, שהרי איש לא הזהיר אותם לצאת כי עומד להתפוצץ פה מטען, והם היו יכולים להיהרג כמו שאר הצעירים שהיו בפאב.

הסתרתי אותם כי אני יודעת מה זה חקירות השב״כ זה לא דבר הכי נעים, ובואו לא ניצור עוד מחבלים כי מי שלא אשם שלא ישלם. והתנאי שלי שאם אני מביאה אותם תחקרו אותם במשרד שלי שהוא כולו מוקף בזכוכית כך שאראה שאתם מתנהגים איתם בכבוד, ואם משהו אשם שייתן את הדין ואחרים שאינם אשמים שיחזרו למעגל העבודה, מי שלא אשם שלא ישלם.

המפכ״ל השתומם מהגישה שלי, שהרי לפני רגע רצו להרוג אותי ואת כל יושבי הפאב ועכשיו אני מגינה על ערבים וגם מתנה את תנאי החקירה, הוא הבטיח שזה מה שהוא יעשה. ואני אמרתי לו שאני לא מאמינה לו, כי מי ערב לי שהוא לא מתרצה כדי שאני אביא אותם ואז כאיש חוק הוא יעשה כרצונו, הוא נתן לי את המילה שלו ואמר, אני באמת הולך לעשות את מה שאת אומרת. הוא הדגיש שהוא אכן אימץ את גישה שהצגתי לפניו ושזה באמת נכון, שמי שעשה ישלם ומי שלא עשה שלא ישלם. אבל, הוא הוסיף אני מכיר אותם, הם לא יבואו. אמרתי לו שאם הוא יעמוד בדבריו הם יבואו, אני אדאג לכך, אתה תראה שהם יגיעו לפה.

התקשרתי אליהם, וכמובן שהטלפון שלי במעקב ובהקלטות והשב״כ שומעים הכל. דיברתי אתם בערבית ואמרתי להם חבר׳ה כולכם באים לחקירה שהולכת להיות במשרד שלי, ואני הגב שלכם, אבל אם משהו מכם היה שותף למחבל ויברח, הוא יאכל אותה כי השב״כ יביא אותו בכל מצב, ואם אף אחד לא שותף וכולכם יודעים שאתם בסדר אני הגב שלכם וחוזרים למעגל העבודה.

הם אמרו שהם מפחדים שיהרגו אותם, אמרתי אף אחד לא יגע בכם בתנאי שאתם בסדר, ואם אתם לא בסדר יגעו בכם ואני הראשונה שיגע בכם. תיקחו מונית וכולכם מגיעים.

עד שהעובדים מגיעים מהבית שלי למסעדה המפכ״ל אומר לי כמה שאת בטוחה בעצמך, אני מאוד מקווה שאנחנו לא נצטרך לעשות פעולות להביא אותם ואת עושה לנו את העבודה. אמרתי לו כשהם מגיעים אני מקבלת אותם, מי שאתה רוצה שיכנס לך לחקירה ילך למשרד שלי, וכל השאר שיהיו בחדר אחר ומשהו מטעמך ישמור עליהם.

בתום שש-שבע שעות של חקירה אומר המפכ״ל גם עכשיו אני לוחץ את ידך, גם עכשיו הייתה לך אינטואיציה נכונה וכולם חוזרים למעגל העבודה. אמרתי לו אתה רואה, אם הייתה מכסח אותם הוא מחר היה מחבל בעצמו גם. הוא אמר לי, למדתי ממך הרבה אני לוקח את זה לכל החיים. כי מה אנחנו חושבים: ערבי הוא מחבל ערבי רוצה להרוג, נכון לא כולם רוצים להרוג והבאת אותנו למסקנה שנחשוב גם אחרת.

מוצאים את המחבל

בעוד הבית והעסק שלי מאוישים באנשי שב״כ ממשיך המחבל להתקשר אלי ועדין הוא לא נתפס. נתבקשתי לומר לו שלא חושדים בו יותר, כי המחבל נתפס ושהוא יכול לבוא ולהמשיך להביא לי סחורה, כדי שהוא ירגיש בטוח. אחרי שלושה שבועות הוא השתכנע, וביום שהוא היה אמור להגיע הגבירו את האבטחה ברחוב ובפאב והוא קלט קבוצת חיילים שנכנסה בתמימות לפאב וברח, ושוב הוא חמק. שבוע אחרי כן ברחוב כיכר ציון מודיעים בקשר על התגרה בין ערבי ליהודי ועוצרים אותו, ובזיהוי הוא נותן את תעודת הזיהוי הרגילה שלו, ובמקרה המחשב נפל והוא שוחרר. כאשר המחשב שב לפעול ראה השוטר כי הוא מאוד מאוד מבוקש ושלחו תגבורת לאותם שוטרים שעצרו אותו קודם לבדיקה וכך הוא נתפס.

הייתי במשפט שלו, וראיתי שהוא לא יוצר איתי קשר עין לכל אורך המשפט, דבר שנתן לי להבין שהוא מתבייש במה שהוא עשה ואולץ לעשות את דברים, כי אם הוא היה פועל מתוך רצונו הוא כן היה מביט בי בעיניים בהתרסה.