דו קיום
סיפורים מן… עסקים ביחד

סיפורים מן החיים

האישה שעשתה מהפך

בוקר אחד כשרק היה צימר ראשון, דופקת אצלי בדלת אישה מאוד נחמדה, ערביה ומבקשת להשכיר חדר. אמרתי לה בערבית תפדלי, והיא אמרה שהיא מבית לחם. מייד ראיתי שהיא זקוקה לי. הזמנתי אותה פנימה לקפה ושאלתי אותה למה היא צריכה לגור כאן, היא סיפרה לי שבעלה היכה אותה וביקשתי אותה להסיר את הצעיף וראיתי את החבורות על פניה, היא סיפרה לי שהיא נשואה לאדם חשוב ועשיר מאוד בבית לחם, ובעודה חיה בארמון הוא לא מאפשר לה אלא להיות שפחתו, ובנוסף הוא מכה אותה צועק עליה ומשפיל אותה.

המשפחה שלה הם משושלת פיליפינית והיא הייתה כמו דיפלומטית באזור של בית לחם רמאללה ועוזרת לפיליפינים, ואף מידי פעם נפגשת עם הראשים של הפלסטיניים ובנסיעות שלה אל המזרח למדה פאנג שוואי בסין וביפן. היא הייתה אישה בעלת טעם טוב, אלגנטית ויפה מאוד.

היא הייתה כולה נפחדת מבעלה, ואמרתי לה אל תדאגי אני יעזור לך, אני יעשה אותך גדולה. הלילה הגיע ובחברה הערבית אין כזה דבר שאישה לא חוזרת לישון בבית. אמרתי לה שיהיה גבר יבוא לכאן, היא לא ידעה מה לעשות והבטחתי לה שהיא תגור איתי ואשמור עליה, אמצא לה עבודה, והיא אמרה שהיא אפילו לא יודעת לקחת כסף עבור עבודה מעולם היא לא עבדה בשביל כסף. אני אלמד אותך הכל, אמרתי לה, אכיר אותך לכל אנשי הסביבה.

בעלה התקשר אליה ומקלל אותה וכשהוא מבין שהיא אצלי בים המלח, הוא מאיים שיבוא ויהרוג אותה, לקחתי את הטלפון ואמרתי לו בערבית, תשמע, בו נראה איך אתה יכול להרוג אותה פה, גברים אמתיים לא מדברים סתם, נגמרו החגיגות שאתה יכול לעשות לה. היא לא שק האגרוף שלך עכשיו יש לה גב, אני הגב שלה ולא אתה ולא הילדים שלך יכולים להפוך אותה לשפחה שלכם. הוא טרק את הטלפון, ופחד גדול נפל עליה, אמרתי לה, גם אם הוא יבוא ואת תעמדי לידו, הוא לא יגע בך, אבל דעי לך שהוא לא יבוא, כמו ששמעתי אותו הוא בחיים לא יבוא לכאן, הוא יודע איפה את ושיש לך גב חזק. אני לא רוצה ממך כסף ולא דבר, אני מרגישה שעלי לעזור לך, נשלחת אלי לפה והיא לא מפסיקה לברך אותי.

הילדים שלה כבר גדולים, וחלקם גם לא גרים בארץ, אף שהייתה קנוניה נגדה היא הביאה כמה מהדברים שלה כאשר התגנבה לבית באחד הימים כשהוא היה בעבודה, ועברה לגור איתי פה כחצי שנה. כולם הכירו אותה בסביבה והיא החלה לייעץ בפאנג שוואי.

היא החלה מאפס, כמוני, אמרתי לה את לא תישארי משועבדת לשום גבר שנתן לך לאכול וכמה סטירות ואחרי זה עוד תכנסי איתו למיטה. זה היה בשבילה דבר חדש.

יש לה חוש אסתטי נהדר והכרתי לה את אנשי הסביבה וגם לאנשים מהחברה הפלסטינית. הבעל היה ממשיך להתקשר ולהציק לה, ואז אמרתי לה תיסעי לירדן, תשכרי דירה ותתחילי לשווק את עצמך במשפחות האצולה, שאת עושה פאנג שוואי, גם אסטרולוגיה, ואת מתחילה לבקש כסף על כל דבר שאת עושה, אל תתביישי. כך תהיי רחוקה מבעלך, הוא לא יציק לך וזה מה שהיא עשתה.

היא נהייתה שם דבר בירדן, קנתה לעצמה בית בירדן, משם לוקחים אותה לדובאי, והיא פתחה משרד לייעוץ וגם שם היא קנתה בית. היא חיה בדובאי, מופיעה בכל הטלוויזיות נותנת הרצאות בכל מה שקשור לפאנג שוואי היא פיתחה את זה וממשה את הפוטנציאל שלה. 

אין בה פחד יותר, והיא ממשה את עצמה, בעלה נפל בעסק, נשאר בלי שום דבר, פתאום היא עכשיו העשירה.

הסיפור הזה מלמד על הדחיפה הקטנה שאדם צריך ובעיקר נשים, כדי לנוע מחיים בפחד אל חיים של מימוש, עצמאות, חירות ושמחה.

תני כבוד, תקבלי כבוד.

ים המלח בלבי מילדות 

כילדה סבלתי מאקזמה בידיים והרופאה שטיפלה בי בבית חולים הדסה עין כרם אמרה שעלי לטבול את הידיים בים המלח. הורי היו לוקחים אותנו לעין פשחה והייתי בוכה כי ידעתי שהם הולכים להכניס לי את הידיים לים המלח אף שמאוד רציתי ללכת לטיול עם המשפחה, שנאתי אז את ים המלח.

בגיל שש עשרה קיבלתי את הצעת הנישואים שלי פה בים המלח, וכשהייתה לי את מסעדת ביאנקיני בירושלים הייתי באה לפה אחרי לילה של עבודה. אהבתי את הנסיעה בלילה אל השחר והשמש העולה ממזרח ומאירה את המדבר ואת ים המלח, הייתי באה בשמונה בבוקר לחוף שליד החוף שלי פה, משתזפת ונרדמת. מאוד אהבתי את ים המלח. השקט, מזג האוויר, והרבה חברים היו באים ומצטרפים אלי, כולם ידעו שאני פה והיו באים להתחבר לשקט ולעצמנו  ביחד, ואז הייתי חוזרת חזרה לירושלים.

אחרי המקרה בתקופת הפיגועים כשטמנו לי פצצה במסעדה שלי ביאנקיני בירושלים, ולמרבה המזל הצלתי אותנו, המשכתי לעבוד כרגיל וקיבלתי המון חיזוקים, במבט לאחור זה נראה לי מאוד טבעי שאשמור על מי שנמצא אצלי במסעדה, זה חלק מתפיסת החיים שלי. אבל בסופו של דבר החלטתי שאני לא נשארת בירושלים. אין מקום טבעי יותר בשבילי מאשר להתחיל הכל מחדש פה.

מכונת הפוליש

אבא שלי קנה מכונת פוליש מגרמניה, הוא היה קונה כל פעם איזה כלי אחר ואני הייתי מתעניינת בכלים שהוא קנה, וגם עזרתי לו בעבודת הבניין שלו.

באותו יום עבדתי במשק בית אצל בתיה גור שהייתה סופרת והיינו קרובות מאוד, היא דאגה שאגמור את תעודת הבגרות ואף ממנה לי את הלימודים והמבחנים, באותו זמן יש לזכור, היה עלי גם לפרנס את הבית והילדים, והזוגיות שלי לא הייתה טובה.

יום אחד הייתי אצלה בבית ובהפסקה שתתי קפה והעין שלי נחה על מודעה בעיתון שהיה מונח על הרצפה במדור הדרושים בה כתוב; דרוש קבלת גמר וניקיון לבניין בית אבות של משפחת רוקר זכריה קבלנים. מייד התקשרתי ודיברתי עם גברת ששמה גם בתיה והצעתי לה את המכונה והיא אמרה לי תגיעי אלי דחוף.

הגעתי תוך חמש דקות והיא קראה אלי מהפיגומים לעלות אליה, היא שאלה על המכונה ואמרה לי שאם אני עושה את את עבודת הפוליש בבניין של בנק ברחוב אחד העם בתל אביב לשביעות רצונה, אני מקבלת את הניקיון של כל הבניין הזה. היא סיפרה לי שהרצפה שם היא ממוזאיקה שהיו מערבבים עם מלט ועשו עבודה לא טובה, ושכל הקבלנים שניסו עד כה לא הצליחו ולכן לא שילמו לה בגלל הגמר הגרוע של העבודה. כשהיא שמעה על טיב המכונה שלנו היא פקדה עלי בקשיחות להיות שם מחר בשמונה בבוקר עם הצוות שלי.

לי לא היה שום צוות, אחותי אסתי הצטרפה אלי למכונית הרעועה שלא היינו בטוחות כלל תגיע לתל אביב, עצרנו בעיר העתיקה בירושלים ולקחנו משם פועל, סיפרתי לאבא שלי שמאוד אהב אותי, והוא היה מרוצה ותמך בי מאוד. העמסנו את המכונה על האוטו הרעועה שעכשיו היה הנטוי על הגלגלים האחוריים שלו, התפללנו ויצאנו לתל אביב.

הגענו לתל אביב פרקנו את המכונה, אנחנו מתחילים לעבוד, זאת מכונת פוליש שיושבים עליה ונוהגים בה, ולא קורה שום דבר. המכונה לא מצליחה להחליק את הרצפה האדומה, ולא מעלה בה ברק כלל. התקשרתי להורים שלי ושאלתי אותם מה לעשות, הם התייעצו ביניהם ואמרו לי לשפוך שמן ולהמשיך למרק את הרצפה עם המכונה והשמן לבטח ייספג והכל ייראה מבריק. כך עשינו. קנינו ארגזים של שמן במכולת, מזגנו אותו לפחים אחרים שיראה מקצועי, והרצפה ספגה את השמן והבריקה תחת החלקת המכונה.

המשכנו את העבודה עד הבוקר תחת שמירה, בנק זה בנק, בתיה הייתה בלחץ מה קורה, בצהרים למחרת יצאנו מלאות בשמן בדרך מתל אביב לעיר העתיקה להוריד את הפועל ומשם הביתה. בתיה התקשרה וסיפרה שהבנק אמר לה שהעבודה מצוינת. היא נתנה לי שיק שמן והתחלתי לעבוד בבניין השני שהיא הבטיחה לתת לי.

מתאים גם להעצמת נשים 

דינה נולדה בשנת 1959. איש בבית לא הפריע לדינה הבכורה מבין  ילדיי להיות כפי שהיא, ילדה מנהיגה עם דרייב חזק. כל הבנות שלי הן עם דרייב חזק, הבנות לקחו את המנהיגות כי גם הסבתות היו נשים מנהיגות במשפחה שלי.

כל שושלת הנשים במשפחה התחתנו בגיל צעיר לא מתוך בחירה או אהבה ואף ילדו בגיל צעיר. דינה נולדה כשהייתי בת 14 והיא שקלה 1020 גרם. עד גיל שנה לא חדר לה אוכל לגרון והיא הייתה מאוד קטנה.

הסבתא שלי, סבתא רבה של דינה, ששמה היה חנה, הייתה אישה מאוד מיוחדת, היא ניהלה 400 פועלים במפעל תפירה של הצבא הצרפתי במרוקו. כשהגיע לישראל היא קיבלה קיצבה מהצבא, וגם אות הצטיינות על פעלה. בבית דיברו צרפתית. המשפחה הייתה מאוד דתית והערבים במרוקו כיבדו את היהדות ואת היהודים שחיו בקרבם

היד שבקיר

מספרת האם, סבתי חנה, שגידלה אותי כמו אם, הייתה נשואה לאדם שאביו היה רב גדול מאוד במרוקו. ערבים רצחו ושחטו אותו וטמנו את גופתו בתוך קיר לבנים. באותו יום ירד גשם כמו חול, כך מספרים, כי רצח כל כך נתעב זעזע אף את בורא עולם. אשתו הייתה בהריון.

באותו לילה אותו רב גדול וקדוש הופיע בחלומו של שייך הכפר ואמר לו בוא תיקח אותי אני נמצא במקום זה וזה. כל הגברים יצאו למחוורת לחפש אותו במקום שהופיע בחלום ולא מצאו דבר, ואז לפתע יצאה יד מהקיר וסימנה אני פה, והגופה נטמנה בקבר יהודי כראוי. בסרט שעשה זאב רווח על מרוקו מופיע גם הסיפור על אותו סבא של אמא שלי.

סבתא חנה

האימא מספרת: לפעמים אני רואה אותה אצלי בבית, אני מדמיינת כאילו היא יושבת ומדברת איתי. הלוואי שהיא הייתה זוכה לראות את מה שדינה הקימה פה בביאנקיני, היא הייתה מאוד שמחה. הצוואה הרוחנית שלה זאת החכמה הנשית והעקשנות שלה על איך דברים צריכים להיות. הייתה לה יושרה ובהירות. היא לא הייתה ביקורתית כלל וקיבלה כל אדם כפי שהו, בינה לבין עצמה הייתה מחוברת לבורא עולם והייתה חופשיה בגישה שלה לחיים.

כל בוקר היא הייתה מתפללת ליד מזוזת הדלת ומברכת את כולם, את החיילים ואת המדינה, ולבסוף הייתה מברכת את המשפחה שלה, כל זה לקח יותר מרבע שעה בכל יום ויום.

גם בזקנתה הייתה מלאת שמחת חיים, ביום בו נפטרה היא הלכה בבוקר לשוק, הכשירה את הבשר וטחנה  אותו, קילפה את הירקות, בישלה ארוחת צהרים, כיבסה את בגדיה ואמרה לאחותה שהיא הולכת לנוח, היא לא הייתה חולה, היא ישנה את מנוחת הצהרים שלה ולא קמה. היא הייתה דמות משמעותית בחיים של דינה. דינה אף דומה לה מאוד.

 רוב החברים שלי הם גברים והנשים שלהם גם הן חברות שלי. יש הרבה זוגות ששמעו בעצתי וחייהם הסתדרו. יש לי חברה שכשבעלה יוצא כל עולמה חרב. כל פעם הם רבים היא לא מניחה לו ושואלת אותו למה הלכת ולאן הלכת ואף פעם לא יצא לי לדבר אתה על זה, יום אחד היא מעליבה אותו שהוא יוצא ואני יודעת לאן הוא יוצא, עם חברים, יוצא קצת לפאב לא משהו מיוחד. אמרתי לה למה את מבזבזת את הזמן שלך על שטויות, גם את יכולה ללכת לחברה למצוא משהו שיעניין אותך, את כל היום מתעסקת באיפה הייתה ובודקת לו את הטלפון, לא חבל על האנרגיה שלך? לא צריך להיות כל היום בלשים אחד על השני. תהיי חופשיה שחררי את החבל ותראי שהוא לא ילך.

היא הייתה אישה מאוד קשה ואחרי שדיברתי איתה והצעתי לה לפנות אליו במילים טובות, היא פנתה אליו בצורה הרבה יותר יפה ובמילים טובות הסכימה כשיצא ואף דרבנה אותו לצאת, ואז הוא היה אומר לה לא בא לי לצאת, לא בא לי ללכת.

 מילה לבנות:

במקום להינות מהטוב את מחפשת לריב, בסוף היום את הולכת לישון ממורמרת ומה יוצא לך מזה, הוא יצא. תהיני ממה שיש, הוא בא לשעתיים, מצוין, הלך ארבע שעות גם מצוין, תקבלי את הבנאדם איך שהוא, זה יעזור לכם בנות.

הבעל שעושה שרירים (כתוב כסיפור לא אישי, בהמשך העותק המקורי האישי)

יש גברים מצ׳ואיסטים שלא בקלות מדברים על הבעיות שלהם. כשהם באים להתייעץ איתי אני מבקשת מהם לספר לי את כל האמת, כי אחרת שאין לנו על מה לדבר. לפעמים הכעס והתסכול שלהם נובעים מבעיות בזוגיות שלא עולים בקנה אחד עם הקשיחות הגברית. לא תמיד האישה מסכימה עם הגבר, או מתרצה אליו, או נוהגת בו בכבוד ובאהבה. לפעמים היא בכלל לא מקשיבה לו, או מעליבה או מתחצפת, אף אם היא עקרת בית מצוינת או אימא טובה היא איננה חברה טובה יותר ואפילו כבר לא מראה סימנים שהיא אוהבת.

בשביל גבר קשוח זה דבר מאוד מתסכל, הוא ממורמר ופגוע ולרוב אין לו את הכלים להתמודד עם הרגשות שלו. הוא מיואש וכועס עליה ועל המצב ומרגיש שהוא לא יכול לעשות שום דבר שזה עוד יותר הכעיס אותו עד כדי כך שהוא אף יעדיף להתגרש כי לא נראה מוצא אחר.

שכמו שאני רואה את הדברים לרוב טוב לאשר שהוא אכן אוהב אותה ושכל מה שהוא מדמיין שהוא יעשה לה זה מתוך תסכול.

עצתי היא לנסוע לשלושה שבועות נסיעת התגעגעות ואחרי שהוא יחזור הכל יסתדר.

איך זה יסתדר? לפני שאתה נוסע תגיד לה אישתי אני אוהב אותך אבל אני נוסע וזה לטובתנו.

לא תמיד הגבר מוכן להגיד לה כזה דבר, כי הוא פוחד שהיא תעשה לו עניינם או עליבה אותו שוב והוא לא רוצה להיפגע. ובמקום שיחה פנים אל פנים אני מציעה שיכתוב לה שהוא אוהב אותה, כי זה ברור שהוא אוהב אותה אפילו אם הוא לא מודה בזה, ושישאיר לה את המכתב מתחת לכרית ויתקשר אליה משדה התעופה ויספר לה שיש לה מכתב וככה יחסוך מעצמו את אותה שיחה שעשויה לפגוע בו.

המרחק, הגעגוע, המכתב שמודה ומעיד באהבתו, פותחים את ליבה של האישה. קל לה להרעיף עליו דברי אהבה מרחוק, געגועים לריח שלו, לדמותו בבית מזרזים את המילים הטובות אל שפתיה וקל לו לשוב לזרועותיה ולהשיב אהבה לקן.